<h1>פ"ג ע"א</h1>
<h2>דף קנז:</h2>
ונראה לי דהני פרשיות דויקרא דפר כהן משיח ופר העלם דבר ושל ציבור ושעיר נשיא וכשבה ושעירה דיחיד, דמסקינן אין חייבין חטאת אלא דבר שזדונו כרת ואזהרתו לאו כדאיתא בהוריות [ח' ע"א]. ועיקרה בתורת כהנים [פ' ויקרא]. ודוקא בשאר מצות, אבל [ע"ז] יצתה לידון בעצמה כדאיתא בפרשת שלח לך [במדבר ט"ו], לא שייך הכא דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שהוא כענינו. דבשאר מצות בכלל א' מפורש מכל מצות, מאחת בפר כהן גדול, בציבור אחת מכל מצות, וכן בנשיא וכן בהדיוט. הרי אין עבודה זרה בכלל. שהרי היא שקולה כנגד כל התורה ולא שייך בה אחת מכל מצות. אבל בפרשת שלח לך כתיב בעבודה זרה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. וגרסינן בפ"ב דהוריות [ח' ע"א] דכולי עלמא מיהת כי כתיבי הני קראי וכי תשגו ותורה אחת, בעבודה זרה כתיבי מנלן אמר רבי יהושע בן לוי אמר [קרא] ולא תעשו את כל המצות איזוהי מצוה ששקולה ככל המצות הוי אומר זו עבודה זרה. דבי רבי ישמעאל [תני] אשר [דבר ה' אל משה וכתיב אשר] צוה ה' אילו מצות שהיא בדיבורו של הקב"ה וציוה על ידי משה זו עבודה זרה דאמר מר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. הרי פירש לך בויקרא שאין עבודה זרה בכלל אחת ממצות. ונראה לי שכלל של שאר מצות צריך לפרט דחטאות דעבודה זרה, כדאיתא בפרק ב' דהוריות [ח' ע"א]. ובפ"א דיבמות [ט' ע"א] מתני ליה רבי יהושע בן לוי לבריה, תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגומר הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונה כרת וחייבין על שגגתה חטאת אף כל וכו'. כדמסיק התם דאף נשיא ומשיח וציבור ילפינן מינה.
[י] דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר כיצד ואיש [או אשה] כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו. לאו דוקא בכלל כל עור הבשר, שיהו ראש וזקן מטמא שלא במקום שיער כקרחת וכגבחת שהן מקום שאינו ראוי לגדל שיער. כדאיתא במגילת נגעים [תו"כ תזריע פ"י] אבל נתקין במקום שיער (כשער) [כשאר] עור הבשר. ואף זו מדה שהוצרכה לצאת משאר עור הבשר. שיש שיער ונידן בשיער לבן ולא בצהוב. אף הראש בכלל זה. אלא שפרט לה דין אחר להקל, שאין נידון בשיער לבן ולהחמיר בשיער צהוב שבעור הבשר אף במקום שיער טהור.
[י"א] דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש וכו' ושחט את הכבש במקום אשר ישחט החטאת (והאשם במקום קדוש) [ואת העולה במקום הקדש]. שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם וגו', אלא לפי שיצא לידון בדבר החדש בבוהן יד ובבוהן רגל ואוזן ימנית [יכול] לא יטעון מתן (הנאכלין) [דמים ואמורים] לגבי המזבח תלמוד לומר כחטאת מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים למזבח אף אשם כן. ודוקא [אותן שמצותן מפורשת ומשונה משאר אשמות הוא דשייך למימר הכי. כדאיתא ביבמות [ז' ע"א], דבעי לדמויי אשת אח לדבר שהיה בכלל כל העריות ויצא לידון בדבר חדש. דנפק נפק ודלא נפק לא נפק כגון אחות אשה, דלא איצטריך "עליה" למיסרה. אבל דבר שהיה בכלל ולא יצא מן הכלל בפירוש, אלא שמריבוי הכתוב אנו מוסיפין עליו שום קדושה, אין לך בו אלא חידושו. דאדרבה כל שכן שהוא קדוש. [הואיל] וכל האשמות באים לכפר, ושל מצורע להכשיר, הייתי אומר אין לך בו אלא חידושו כמו ציפורים שלו קמ"ל.
והא דחטאתו טעונה נסכים, דמו שהוא עיקר כפרה לא יצא לידון. אבל אשם שעיקר כל הקרבנות במתן דם על המזבח, וזה אשמו במתן בהונות ובקבלת יד בלא כלי, כיון דעיקר דמו לאו למזבח מפורש אלא להכשירו [יכול] לא יהא טעון מתן דם למזבח, ומעתה אף אימוריו לא יעלו למזבח דמי התירן, הילכך צריך להחזירו לדין שאר אשמות בהיקישא דחטאת. ותדע שהוא כך. דהא אשמו (נמי) דמצורע [נמי] טעון נסכים ועולתו אע"ג דלא בא בנדר ונדבה. ולא סליק אדעתיה למימר דזה יציאה מן הכלל. כדאיתא במנחות פרק שתי מדות [צ' ע"ב]. אלא דוקא משום דעיקר תליית כפרה בדם. והיא יצתה לידון בדבר חדש נוצרך להחזירו לכללו. וזו מדה גדולה שהשמיענו מפסוק אחר שדין אשם זה כשאר אשמות, שלא היינו סבורים להטעינו קבלת כלי וזריקת דם למזבח אלא על ידי חזרת ההיקש. והיינו דתנן במסכת נגעים פרק אחרון [פי"ד מ"ח], אשם מצורע שני כהנים מקבלין דמו אחד בכלי ואחד ביד וכו'. ובספרא [תו"כ פ' מצורע] דנפקא לן מקרא שכהן המקבל בכלי (קודם) למתן מזבח [קודם לכהן] שקבל ביד. ואע"ג דדרשינן בחטאת האשם להחזיקו לכללו, בספרא [שם] מקיש לה מה חטאת מן החולין ביום וביד ימנית אף כאן כך. ונראה דהתם כדי נסבה, דעיקרה מהיקישא דזאת התורה לעולה ולמנחה וגומר נפקא כדאיתא בזבחים בסוף פרק דם חטאת [צ"ח ע"א] ובמנחות פרק התודה
